לפי המחקרים, במשך ארבעים אחוזים מהיום שלנו אנחנו מפעילים את עצמנו בלי לחשוב, על מה ולמה. קוראים לזה – פעולה לפי ברירת המחדל, או להיות על טייס אוטומטי, או פשוט, שגרה. כשאנחנו שוקלים לעשות משהו שונה, שלא בשגרה שלנו, ואולי קצת מאתגר אותנו אפילו, יש לנו טווח זמן של חמש שניות בדיוק, כדי להציל את התוכנית שלנו, בלי להישאב בחזרה לטייס האוטומטי. כלומר, אם לא נקום ונבצע תוך 5 שניות, הלכה התוכנית!
למה? יש לנו מיליוני תירוצים. נכון? אנחנו “מחכים לזמן הנכון”, “אין לנו השראה (מוזה)”, מחכים שתבוא הג’ננה, שנרגיש מוכנים, שיגיע הרגע… הבעיה היא שהמוח לא עובד כך. תוך כמה שניות המוח מגיב כאילו שמאיים עלינו משהו. מה פירוש? נכון! ס-כ-נ-ה. ומה קורה בעת סכנה? אנחנו כבר יודעים, נכון? המוח החושב ננעל, המוח המגיב נדרך, ובוחר אחת משלוש אסטרטגיות: עימות, מילוט או התאבנות.
עימות: ” אני שונא את ה….אני מתנגד”, מילוט: “אוי, זה גדול עלי – אני מוותר”, התאבנות: “אני לא יודע מה לעשות – אני תקוע, חסר אונים.”
בסיכומו של עניין, ה”מוח המגיב” מצליח לשכנע את ה”מוח החושב” שתפקידו לקבל החלטות מועילות לטווח הארוך, שהוא טועה. אין כאן רווח מידי. יש סכנה ביציאה מאזור הנוחות. מדלגים הלאה. ואז, מתחילה הדחיינות. לא מתעוררים בזמן, נצמדים למסכים, מתחילים את היום בעצבים במקום בחיוך.
אם כן, לאן נעלמה המוטיבציה? לאן נעלמה התנופה? היה לנו רעיון טוב, למה לא יצאנו להגשים אותו? כי איחרנו את המועד. עלינו לצאת לדרך לפני שהמוח המגיב יספיק לצעוק לנו בראש: “זה מסוכן! זה מעייף, זה ארוך מדי, משעמם מדי, מיותר, מעצבן, לא צריך!”
מל רובינס, מרצה מפורסמת בתחום האימון להישגים, ישבה יום אחד מול הטלוויזיה וראתה שיגור של חללית. היא שמעה את הספירה לאחור: חמש…. ארבע… שלוש… שתיים… אחת – שיגורר! והחליטה לקחת את השיטה הזאת לחייה. כך היא הצליחה לשנות את חייה מהקצה אל הקצה.
חוק חמש השניות של מל רובינס, מסוגל להניע אותנו לבצע פעולות שהיינו מעדיפים לדלג עליהן.
ברגע שמזהים את הדחף להתחיל משימה שחשובה לנו – וגם מזהים היסוס קטן – מתחילים לספור:
חמש! ארבע! שלוש! שתיים! אחת! שיגורר! ואז דוחפים את הגוף קדימה לעמידה, כמו טיל, ועוברים להליכה ולמעשה. בלי לוותר. כך אנחנו מכוונים את הגוף שלנו לעשייה. יש לנו חלון קטן של חמש שניות, בין המחשבה והדחף לעשות, ובין החרטה והדחף לוותר. אם ננצל את החלון הזה, נעלה את הסיכויים שלנו לעשייה.
מל רובינס, שהיא בעצמה מתמודדת עם הפרעת קשב, הייתה מובטלת ומשועממת, ובגיל שלושים וחמש היא עדיין לא מצאה את עצמה. מרגע שהתחילה ליישם בחייה את חוק חמש השניות, חייה השתנו. היום היא מרצה מבוקשת בכל העולם, ההרצאה שלה ב – TED זכתה לשיא של צפיות, סרטונים שלה ביו-טיוב זוכים למיליוני שיתופים, היא כתבה ספרים והגישה תוכניות טלוויזיה, ויש לה עסק משגשג, שמבוסס על שיטות וגישות לשיפור התפקודים הניהוליים של המוח!
חוקרת נוספת בשם אמי אמסטינג, מאוניברסיטת ייל, טוענת שבעזרת חוק החמש שניות ושיגור, אנחנו מאמנים את מוחנו לזנוח את הרגל הדחיינות. זה לא נכון שאנחנו מוכרחים להרגיש “מוכנים” למשימה. המוכנות מגיעה יחד עם העשייה. בעקבות העשייה, עולה הביטחון העצמי שלנו.
לאחר שימוש עקבי בחוק למטלות ספציפיות – ההרגל יהפוך לטבע שני, וכבר לא ייראה לכם מוזר.
צריך אומץ כדי לעמוד איתן ולשגר את עצמנו לעשייה, כלשכן לעשייה חדשה, בתחום לא מוכר ובמקום לא בטוח. מל רובינס אומרת כך:
ההבדל בין אלה שמממשים את החלום שלהם ובין אלה שלא, הוא האומץ להתניע, והמשמעת להמשיך
יותר קשה לנהל את הרגשות שלנו מאשר את המעשים שלנו. המחשבות יישארו בתוכנו תמיד, גם תוך כדי עשייה. אבל אם נחכה לרגע הנכון, רוב הסיכויים שהוא לא יגיע. מסקנה – תתחילו בספירה לאחור!
אימון שגור להצלחה
- תנו דוגמאות של התנהגויות שמתאימות לשימוש בחוק 5 השניות.
- באילו דרכים מנסה המוח החושב שלכם לשכנע אתכם לקום לעשייה?
- באילו דרכים המוח המגיב שלכם נוקט כדי שתתחרטו, תוותרו ותמנעו מעשייה?
- איזה מחיר אתם משלמים היום – ותמשיכו לשלם – אם תמשיכו לברוח מעשייה?
- מה יהיה הרווח הנקי שלכם אם תצליח לשגר את עצמכם “כמו טיל” ולקום לעשייה?
(איך תרגישו, מה תספיקו, איך אחרים יושפעו מזה)
