איך לשלוט בהתמכרות למסכים

פנו אלי ואשמח לחזור בהקדם
שם (חובה)
טלפון (חובה)


ב1955 הגיעה הטלוויזיה הראשונה לבית משפחתי. היא “הוחבאה” בתוך ארון עץ ענק, וכאשר הוריי כיבו את הטלוויזיה, הם גם סגרו את דלתות הארון. היו 3 ערוצים בלבד, עם תכניות בידור למשפחה, אופרות סבון, וחדשות. ב”ימים הטובים” (תקופת טרום השתלטות הטלוויזיה על חיינו), אנשים העסיקו את עצמם בדרכים אינטראקטיביות. ברוב הערבים הוריי שוחחו עם השכנים, או שיחקו קלפים עם חברים, והילדים- אחותי ואני – שיחקנו מונופול, קלפים, שבץ-נא ומשחקי קופסה אחרים אחרי הכנת שיעורי בית, ובמזג אוויר נעים ישבנו על המרפסת ופשוט נהנינו מהשהייה הנעימה בחוץ. כאשר הייתה תכנית טובה, ישבנו ביחד לצפות, אך רק בסופי שבוע. היה חוק ברזל: אין צפייה בטלוויזיה באמצע השבוע לילדים.

למה אני מספרת את כל זה?
כאשר הורים מגיעים אלי להדרכת הורים, אחת הטענות השכיחות ביותר שלהם היא שילדיהם מכורים למסכים. תקופת ה”ימים הטובים” עברה מזמן, ואנו בתקופה בה כל ילד יכול להוריד כל תכנית טלוויזיה וכל סרט לתוך המחשב, ולצפות בהם בחדרו. הטלוויזיה או סך המחשב דלוקים כל הזמן בהרבה בתים, החל מהבוקר ועד לפני השינה. אנו בתקופה של השתלטות הטכנולוגיה הויזואלית על הקשב של הילדים, שלומדים מגיל צעיר שהעולם האמיתי מעניין הרבה פחות מהעולם הוירטואלי.

לכן, בתחילת המפגש הראשון בהדרכת הורים, אני שואלת : “כמה זמן איכות יש לכם עם הילדים?” “זמן איכות”, לפי הגדרתי, הינו זמן שבו הורה וילד יושבים, משחקים על הרצפה, עוסקים בספורט, או כל פעולה שמעודדת שיחה הדדית ואינטראקציה פיזית, וללא מסך ממול. נכון, נחמד מאד לשחק עם ילד במחשב, בפלייסטיישן או בוויי, ויתכן שיש הרבה שיחות איכותיות בזמנים אלה או בזמני נסיעה באוטו. בכל זאת, האפקט של האינטראקציה הבין אישית גדול יותר כאשר אין מסך.

שאלות נוספות שאני שואלת בהדרכת הורים הן: “מה הגבולות מסביב למסכים?”, ו”כיצד הילדים מעסיקים את עצמם כאשר אין מולם מסך?”. כל השאלות קשורות- זמן איכות עם הילדים והיכולת לעסוק בפעילות ללא מסך, תלויים בהשמת גבולות ברורים. המשוואה היא פשוטה: ככל שיש יותר זמן מסך, יש פחות זמן איכותי לפעולות אלטרנטיביות שמפעילות את הדמיון, הגוף וההקשבה לזולת. למרות שהורים בדרך כלל מבינים את המשוואה של יותר טלוויזיה = פחות זמן לקריאה, הכנת שעורי בית, ספורט וכדומה, בד”כ אין להם את הכוח או הזמן להילחם- במיוחד כאשר ילד היפראקטיבי כה רגוע מול מסך ולא מהווה הפרעה לשאר המשפחה. כאשר הילד אומר “משעמם לי, אין מה לעשות” הורים רבים מתקשים לשכנע את הילד שיש תחליפים.

הורים שהם עצמם מכורים לטלוויזיה מתקשים במיוחד לשלוט בצפייה של שאר בני המשפחה. למרות המודעות לקשר בין טלוויזיה לבין שינה (לא רגועה), פחדים ואלימות, וכן להשפעה השלילית על שיתוף הפעולה של ילדים בכל הנוגע לביצוע מטלות (כי הם “עסוקים”), ולמרות שהורים מרגישים רע כשהם עדים לאופן בו ילדיהם הופכים ל”זומבים” במיוחד בחופשים- הורים מתקשים להתחרות עם המכשירים. כמובן, המסכים מחנכים ומהווים מקור מהיר ביותר של ידע, אך מתעוררת בעיה כאשר המסך שולט ופוגע בתפקוד.

ניקח את הדוגמה של שרלין וג’ואי, הוריהם של לירון וגילי. ההורים גרושים והילדים חיים 5 ימים בשבוע עם האם, ויומיים עם האב: שרלין מגיעה הביתה ב16:00, אחרי שהילדים היו לבד בבית שעתיים, ומיד היא מכבה את המסכים ומגדירה זמן הכנת שיעורי בית. הטלוויזיה נכבית סופית בשעה 21:00. הילדים מתעוררים בבוקר ומתארגנים מהר לצאת מהבית ללא צפייה במסך.

בבית האב שחושב שזה לא “ביג דיל” לאפשר לילדים ליהנות מהטכנולוגיה הקיימת, המצב הוא הפוך: הטלוויזיה דלוקה בבוקר עד שהילדים הולכים לבית הספר וכאשר מגיעים לדירתו הוא מרשה להם לצפות בטלוויזיה ולהכין שיעורי בית מול המסך. הילדים טוענים ש”הרבה יותר כיף אצל אבא”. ומה ההשפעה על הילדים? בימים שהילדים מתעוררים בבית של שרלין הם מאורגנים לבית הספר, משתתפים בשיעורים, ערניים ולא עייפים. בימים שיוצאים מבית אביהם, יש “הפרעת קשב”.

השלב הראשון בעיצוב הרגלי צפייה חיוביים בטלוויזיה הינו קבלת החלטה על ידי ההורים כי חשוב לעשות שינוי. בהדרכת הורים, אני מסבירה לכל בני המשפחה ששינוי הרגל לוקח כחודש ימים ובזמן הזה עיקרון מספר אחד הינו כללים עקביים. אני מציעה להורים לקבוע כללים ברורים, לדוגמא:

  1. כאשר הורים מבקשים מהילד לכבות את הטלוויזיה (או מחשב) – הם מכבים.
  2. אין צפייה בטלוויזיה בבוקר, אלא אם הילד אוכל ומוכן.
  3. סך כל הצפייה בטלוויזיה ובמחשב תהיה עד שעתיים ביום.
  4. אין צפייה בטלוויזיה בזמני ארוחה. אכילה מול טלוויזיה מעודדת אכילת לא בריאה.
  5. קובעים מראש את התכניות המותרות.
  6. כל יום יהיה “זמן שקט” של שעה לפחות, שמוגדר כזמן הכנת השיעורים או זמן לקריאה. אפשר להתחיל עם זמן שקט של 5-10 דקות ולהרחיב את הזמן.
  7. הצפייה בטלוויזיה מותנית בהכנת שיעורי בית ובסיום משימות חשובות אחרות כמו סידור החדר.
  8. כאשר ישנה מריבה בין הילדים לגבי בחירת תכנית לצפייה או ישיבה על מושב מועדף, ההורים לא יהיו שוטרים. במגמה למנוע מריבות מבעוד מועד:
    • אפשר להחליט מראש מי יושב איפה ובמה צופים.
    • אפשר להטיל מטבע.
    • הורה יכבה את הטלוויזיה לרבע שעה, ויבקש מהילדים לפתור את הבעיה ברוגע ביניהם. במקרים חמורים יותר כל ילד ילך לחדרו ל”פסק זמן”.

השלב השני הוא עריכת שיחה עם הילדים שנשמעת כך: “אנחנו ההורים החלטנו שאנחנו רוצים לעודד אתכם לקריאה, להכנת שיעורי בית ולמשחק אחד עם השני, מבלי להתחנן בפניכם לכבות את הטלוויזיה. לכן החלטנו שבכל יום יהיה “זמן שקט” אחרי שאבא ואמא חוזרים מהעבודה. בזמן הזה לא יהיו מסכים (למעט לצורך הכנת שיעורים). אנו מצפים מכל אחד מכם בשעה הזו למלא את ההתחייבויות לגבי בית הספר, לסדר את התיק והחדר, לקרוא ולשחק. לא תהיה טלוויזיה יותר בבוקר וסך הכול צפייה בטלוויזיה ובמחשב תהיה מוגבלת (שעה-שעתיים). מה אתם חושבים על זה?” חשוב שהילדים ישתתפו בשיחה ויביעו דעה לגבי הכללים. מותר להם לעצב את הזמן השקט כאוות נפשם ובתנאי שמסיימים את שיעורי הבית. ניתן לסייע לילדים בהכנת רשימה של דברים שאפשר לעשות בלי מסכים. אפשר להוסיף “עוד זמן מסך” בשישי או בשבת כאשר במשך השבוע הילדים הצליחו לעמוד בגבולות.

כאשר אתם רואים שהילדים מכורים, אפשר לטפל בזה. אי אפשר לחזור כבר ל”ימים הטובים” אבל בהחלט אפשר ליצור אווירה משפחתית יותר מהנה ומצמיחה בעזרת כללים ברורים ועידוד פעילויות חילופיות.

יש בידיכם בחירה:
אתם יכולים להיות כמו ההורים במשפחת פילוס ב”ארץ נהדרת” שבמהלך שהייה בצימר בצפון התעצבנו וגנבו טלוויזיה מבעל הבית כי לא יכלו לעמוד ב”צ’יעמום”, או לחילופין- אתם יכולים להפעיל ערוצים אחרים בתוך המוח, ולא רק ערוצי טלוויזיה… להיות משועמם זו בחירה.