לאבחן או לא לאבחן

פנו אלי ואשמח לחזור בהקדם
שם (חובה)
טלפון (חובה)


האם זה הפרעת קשב או נורמה חברתית
יותר ויותר ילדים היום מפגינים תופעות של הפרעת קשב כגון אי הקשבה להורים ומורים, חוסר סבלנות, חוסר עקביות ומוטיבציה ירודה למילוי משימות. להערכתי, ילדים היום מפתחים אורח חיים שמתנגש עם ההרגלים של משמעת עצמית.

בהדרכת הורים, אני שומעת מהורים על תחושת אובדן השליטה- הם תוהים אם הילד בעל הפרעת הקשב, או האם הפרעת הקשב הינה תוצאה של ההסחות הקיימות? האם לכל ילד יש סוג של הפרעת קשב היום, וזה בזבוז זמן וכסף לבדוק אם יש באמת הפרעת קשב? האם כדאי או לא כדאי- איזה תיבת פנדורה זה עלול לפתוח, ואולי אפשר לטפל בלי לאבחן?

חששות מאבחון
הרבה הורים מגיעים אלי להדרכת הורים עם שאלות ודאגות לגבי האבחון של הפרעת קשב. אחת הדאגות שלהם היא שהם לא יודעים על מי לסמוך. לפעמים מגיעים למאבחן- נוירולוג, פסיכיאטר או פסיכולוג – עם רשימה של קשיים והממצא הוא שלילד אין ADD אך יש בעיות רגשיות. כאשר הם פונים לאיש מקצוע אחר – הילד יוצא עם דיאגנוזה של הפרעת קשב מובהקת.

קיימת בעיה נוספת כאשר ההורים אינם מסכימים ביניהם לגבי רמת הבעייתיות של התנהגות הילד. בהדרכת הורים, אני שומעת פעמים רבות מהורים ש “לא יכול להיות שבעיית ההתנהגות של הילד נובעת מהפרעת קשב”, כי “הילד קשוב מאד – למחשב, לכדור רגל, ולדברים אחרים שמעניינים אותו”. או – “זה לגיטימי לא לרצות לעשות דברים מסוימים, גם אני לא רציתי לקום בבוקר, להכין שיעורי בית ולבצע משימות משעממות. האם רק בגלל חוסר מוטיבציה צריכים להדביק תווית לילד?”

חשש אחר של הורים מפני האבחון, הוא שהאבחנה תוביל ישירות לתרופה. הורים רוצים לקבל מידע פרקטי שיכולה לעזור להם להתמודד עם הבעיות, ואולי לטפל לא תרופה. כל אלו דאגות לגיטימיות.

מתי הורים בדרך כלל פונים לאבחון ללא חשש? כאשר הבעיה שראו במשך השנים מחמירה. הורים פונים לאבחון כדי לקבל הסבר לגבי מקור הבעיה הלימודית, החברתית, ורגשית. להלן כמה דוגמאות של הפניות שהגיעו אלי בהדרכת הורים למטרת אבחנה:

תומר, בן 9, היפראקטיבי- אך שרמנטי, ספורטאי, ליצן הכיתה, מדבר כאשר המורים מדברים, ומפסיק לכמה דקות כאשר מעירים לו. הוא לא מקבל עונש אף פעם כי המורים “מתים” עליו וחושבים שהוא אינטליגנטי ומקסים, אך אינו מממש את הפוטנציאל שלו. ההורים מחולקים ביניהם לגבי החשיבות של אבחון, כי הוא תמיד “מסתדר”.

לימור , בת 12 , חכמה מאד, היפו-אקטיבית, פאסיבית, אינה יוזמת פעולות, מסתמכת על ההורים להזכיר לה את סדר היום, מנותקת חברתית, חסרת חשק לשיחות “סמול טוק”, מתארגנת באיטיות בבוקר, פרפקציוניסטית ובררנית.

גילי בת 15, אגרסיבית ומרדנית, אינה מכבדת בעלי סמכות – מסרבת להקשיב להוראות, תוקפת מורים ואת הוריה ללא הרף, עושה ככל העולה על רוחה. בכל זאת, היא פופולארית, ומנהיגה.

למי ביניהם יש הפרעת קשב? האם האבחנה חיונית לטיפול?
התשובה היא שלכולם יש סוג של הפרעת קשב. תומר הינו בעל הפרעת קשב עם היפראקטיביות, ADHD, לימור בעלת הפרעת קשב ללא היפראקטיביות, ADD, ולגילי הפרעת קשב עם סרבנות ומרדנות.

ה”אני מאמין” שלי כפסיכולוגית חינוכית בעלת ותק רב, היא שאבחנה חשובה ביותר על מנת להבין את הסיבה לקשיים של הילד. כאשר יודעים מה המקור, אפשר לתקן אמונות וציפיות. אבחנה יכולה לתת מידע שעשוי להסביר את הנסיבות האובייקטיביות של ילד שנתפס כעצלן, מרדן או עקשן, ולהוביל להכלת הילד ולקבלת עזרה בהתאם לחסך

בהדרכת הורים, אני מובילה הורים ממצב של חשש ובלבול לגבי הסיבות להתנהגויות של הילד, להבנה שעשויה להעצים אותם. הבנה זו מקנה להורים העוזרים בקבלת החלטות לגבי דרכי טיפול – בין אם זה הפנייה לטיפול תרופתי, הוראה מתקנת, ריפוי בעיסוק או אימון.

אני, כמו כל איש מקצוע, מתחילה את תהליך האבחנה עם “אינטייק’, שהוא איסוף פרטי רקע לגבי היסטוריה התנהגותית, חברתית, לימודית ורגשית. בנוסף לאינטייק, אני צופה בילד באינטראקציה עם ההורים ולעיתים במסגרתו הלימודית. מורים והורים מתבקשים למלא שאלוני “קונורס” מורחבים עם 60-80 שאלות, הסוקרים התנהגויות ספציפיות בבית ובבית הספר. אם לפי דיווח ההורים, יש קושי ספציפי בקצב הקריאה, הבנת הנקרא, חשיבה חשבונית, כתיבה, תקשורת מילולית או לא מילולית, אני ממליצה על אבחון פסיכו דידקטי. אם אין בידי מספיק מידע על מנת לקבוע דיאגנוזה מובהקת, אני מפנה לפסיכיאטר המתמחה בבעיות התפתחות והתנהגות.

כאשר הבעיה של הילד מאובחנת כהפרעת קשב, אני מגדירה להורים את המשמעות של הדיאגנוזה. הפרעת קשב היא הפרעה של תפקודי ניהול עצמי הנובעת ממקור גנטי ונוירולוגי. האזור של המוח שאחראי לסינון ולארגון מידע, אינו פועל בהתאם ליכולת השכלית של הילד. האינטליגנציה הקוגניטיבית עוזרות אך לא פותרות את בעיית הסינון. הילד מוסח על ידי גירויים רבים, מתקשה להתמקד, ומתעסק עם דברים הנותנים לו ספוק מיידי . גורמים נוספים לתופעות הפרעה קשב הם: אוירה כאוטית בבית, טראומה סביבתית, טראומה פיזית לראש, בעיה מטבולית, חרדה, לקויי למידה, מחוננות, ו/או חשיפת יתר למסכים.

כאשר הילד ממוקד בדברים שנוח לו לעשות, הוא משדר “אנטי” לבקשות, דרישות וכללים. מביע רתיעה או חרדה מפעולות שנתפסות כקשות, או לא מעניינות. הוא מתקשה להתמקד במשימות:

שגרתיות או משעממות- מטלות יומיומיות כמו התארגנות בוקר, סידור החדר, הכנת שיעורים.
מורכבות- כגון קריאת חומר לימודי, כתיבה, וכל משימה הדורשת הצמדה לרצף פעולות.
לא מעניינות- כגון ניהול סמול טוק, השתתפות באירועים משפחתיים, ארוחות.

מכיוון שהצלחה בכל משימה בד”כ דורשת עיכוב דחפים, והפעלת מאמץ לאורך זמן, הילד נמנע מביצוע משימות שעשויות לפתח דימוי עצמי חיובי. במקום לקבל חיזוקים עבור הרגלים חיוביים, הוא מקבל ביקורת עקב אי עמידה בציפיות.

אם זה לא הפרעת קשב מה זה יכול להיות?
מכיוון שהורים נוטים להתמקד בתסמינים השליליים של הפרעת הקשב, בהדרכת הורים אני מדגישה את האלמנטים החיוביים ואף המדליקים של ADD/ADHD, כמו אינטליגנציה גבוהה, ספונטניות, אותנטיות, יצירתיות, זריזות, סקרנות, חוש הומור, וגישת “משחק” לחיים.

לסכום, אני ממליצה להורים לפנות לגורמים מקצועיים לאבחון כאשר ישנו חשש. אם הם רוצים לפני הפנייה למטפל מקצועי לעשות אבחון לא פורמאלי, אפשר להיעזר בשאלון הבא, המבוסס על אוסף התנהגויות הקשורות למה שנקרא “תפקודים ניהוליים”. במידה וסימנתם יותר מ-10 תופעות, כדאי לפנות לאבחון.

שאלון תפקודים ניהוליים (הערה : שאלון זה אינו תחליף לאבחנה מקצועית)

הוראות: לכל פריט למטה סמן רק אם יש בעיה משמעותית בחצי שנה האחרונה

קשב:

  • מוסח בקלות ע”י ילדים, רעשים.
  • מתקשה להישאר קשוב בשיחה או בשיעור.
  • מתקשה למלא הוראות.
  • נראה כאילו בעולם שלו, חולם בהקיץ.
  • טווח ריכוז קצר בקריאה, כתיבה.
  • הפעלה עצמית לקויה: ארגון ותכנון.
  • מתקשה לארגן/להשלים משימות.
  • מתקשה להתארגן בבוקר.
  • מתקשה בתכנון פרויקטים.

הפעלת מאמץ:

  • מתעייף מהר.
  • המאמץ יורד לאחר זמן קצר.
  • מסיים עבודות באיטיות.
  • זקוק לתזכורת כדי להמשיך.

מצבי רוח:

  • דואג יותר מדי.
  • מתוסכל ומתייאש בקלות.
  • רגיש.
  • מרבה לכעוס.
  • מצבי רוח משתנים.
  • זקוק לתזכורת כדי להמשיך.

שליטה באינטראקציות חברתיות:

  • תופס אחרים כעוינים (כשזה לא נכון).
  • מרבה לבקר או להאשים.
  • מרבה להתווכח עם בני גילו.
  • מרבה לכעוס.
  • מתווכח עם מבוגרים, אינו מציית לבקשות.
  • מפרש סיטואציות חברתיות באימפולסיביות

זיכרון:

  • מתקשה לזכור מידע.
  • שוכח חפצים.
  • שוכח התחייבויות.